מדור 'מעשה שהיה' מספק בדרך כלל סיפור דרמה על טבעית שהתחולל על ידי צדיק בישראל. גם סיפור החיים שלפנינו טומן בחובו 'מופת' – לא בעל מאפיינים על טבעיים, לא משדד מערכות, אך סיפור מופת על איש בטחון מהמובהקים שבמדינת ישראל, שמצא, כמו רבים אחרים, אוזן קשבת דווקא בחדרו של גדול המנהיגים האמוניים והחרדים לדבר ה' זו הלכה – הרבי מליובאוויטש.
פרק זה לקוח מתוך הספר החדש "מאיר עמית – האיש והמוסד" שראה אור ע"י אמנון ז'יקונט.
לקרוא, להתרגש ולהתגעגע.
לקרוא ולצפות ליום בו נזכה להתראות עם הרבי שוב.
. . ואולם החווייה הדרמטית ביותר של מאיר מאותה התקופה [תקופת שהותו בניו-יורק] לא הייתה קשורה בחבריו החדשים וגם לא בלימודים אלא בדמות חריגה לכאורה על רקע חניכותו ואורח חייו: הרבי מליובאוויטש.
כמה מחבריו דאז זוכרים היטב את התרשמותו העמוקה מן הרבי, שאותה שב ותיאר אחרי כל ביקור בביתו. קציני צה"ל נוספים שהגיעו לניו-יורק ביקשו גם הם להתקבל אצל הרב, ואף זכו לכך. הם נמשכו בעיקר אל תחושת השורשים שהעניק להם הביקור ואל המסורת היהודית שחסרה לחלקם. אך המניע לביקוריו של מאיר בבניין אדום הלבנים שבשכונת קראון הייטס בברוקלין, היה שונה. הוא נזקק לתמיכה רגשית, שתאפשר לו לסבול את פצעי הצניחה שלו ולהאמין בהחלמתו.
המגע הראשון של מאיר עם אנשי חב"ד התקיים בבית החולים תל השומר. שליחי הארגון סבבו בין הביתנים והמיטות, הזמינו את החולים להניח תפילין ובאחת הפעמים הציעו למאיר "אולי תכתוב לרבי…"
"תראו", השיב, "אין לי קשר לרבנים. אני אפילו לא יודע איך לדבר איתם. עזבו אותי".
כשהגיע לארה"ב, הציע לו אחד מידידיו הישראלים: "אם אתה כבר נמצא כאן, אולי תיכנס לרבי מליובאוויטש…" גם לו השיב מאיר: "זה לא בשבילי. אני לא יודע איך לדבר ומה לומר". לאחר כמה ימים נמלך בדעתו ואמר לעצמו כל-כך הרבה שמעתי עליו מידידים, קצינים, מפקדים, רמטכ"לים… אולי כדאי בכל זאת שאלך אליו?
להפתעתו קיבל אותו הרב במאור פנים ובידידות, כאילו היו מכרים ותיקים. שיחתם הראשונה לא הייתה ארוכה, אבל הותירה במאיר רושם עז. הוא שב לביתו של הרב פעמים רבות במהלך אותה שנה, עד שהגיעו הימים הנוראים. אז הוזמן לבית הכנסת של הרב, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שהה בימים הנוראים בבית-כנסת. הוא חשש שיזוהה ויסבול מהפרעות. "תנו לי פינה שבה אוכל להתבודד", ביקש ואכן זכה למושב באחת הגומחות שבפאתי בית הכנסת, שם העביר את שעות התפילה וזכה לתחושה של התעלות.
מאיר ראה בתמיכתו של הרב תרופה בעלת עוצמה לא פחותה מזו של התרופות האחרות שקיבל. שיחותיו עם הלה לא היו שיחות של מבקר רגיל שבא לקבל ברכה, תורם תרומה כלשהי, ושב הבייתה. באותה המידה שבה היה מאיר להוט לשאוב מפי הרב את כל מה שיכול לקבל – גם הרבי מליובאוויטש, שלא בכל יום הזדמן לו להיפגש עם אלוף בצה"ל שעבר את מלחמת השחרור, פעולות התגמול ומלחמת סיני, התעניין ולמד מפיו של מאיר כל שניתן על מצבה הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל.
גם בהמשך הדרך, לאחר שובו של מאיר ארצה, הייתה דלתו של הרבי תמיד פתוחה בפניו, ללא צורך בקביעת תור, ובכל פעם שהזדמן לארה"ב, היה נכנס אל בניין הלבנים האדומות. באחד הביקורים הללו, השתהה המבקר שלפניו אצל הרב במשך שעה ארוכה. מאיר, שהיה אמור לעלות על טיסת אל-על לישראל, התקשר לתחנה שבנמל התעופה קנדי שאל מהי השעה המאוחרת ביותר שבה יוכל להגיע. להפתעתו, היה זה טייס המטוס שהרים במקרה את השפופרת. "אמרתי לו שאני אצל הרבי מליובאוויטש", סיפר מאיר כשהגיע לביתו, "והוא אמר מיד: גם אני הייתי עכשיו אצל הרבי מליובאוויטש. אל תמהר, אני אחכה לך, זו בהחלט סיבה טובה לעכב בשבילה מטוס…".
♦
. . הקרבה שהתקיימה בין אורה למאיר חשפה בפניה בין היתר גם גורם נוסף שאפשר למאיר להתגבר על אותם רגעים קשים: היחסים המיוחדים שנרקמו בינו לבין הרבי מליובאוויטש. היא ידעה באילו מנסיעותיו לארצות הברית ביקש להתקבל אצל הרבי והייתה שותפה לשמחתו כשזכה לקבל מידיו של הרבי מטבע כסף בן דולר אחד, מלווה בברכה. מאיר דיווח לה על שיחות שניהל עם הרבי, ועל דבריו ששמע מפיו בנוגע לחיים, למוות, לאלוקות ולפולחן.
מאיר מעולם לא היה דתי, אך עד למפגשיו הראשונים עם הרב גם לא גיבש לעצמו תפיסה פילוסופית בנוגע לעולם, על פניו הנגלות והנסתרות, המטפיזיות, ורק חש שייכות לקולקטית הציוני-ישראלי. אחרי שנוצר הקשר – חש שהוא נמשך יותר ויותר אל הקולקטיב היהודי הכלל עולמי והעל זמני. במסגרת תהליך זה, החל להתקרב אל אנשי חב"ד בארץ, באמצעות קרובי משפחה של יונה. הוא החל לקחת חלק בחגיהם ובשמחותיהם, וגם סחף עמו לשם את הקרובים לו. בפסח היה מקבל מצה שמורה מידיו של שליח חב"ד ומכבד בה את סובביו, ובסוכות נסע לכפר חב"ד לחגיגות שמחת תורה, מלווה ביונה ובבנותיו, ועמם אורה ומשפחתה וגם נהגו, זלמן, ובני משפחתו.
