תפקיד הרבצ"ר

על כתפיו של הרב הצבאי הראשי לצה"ל מונחת אחריות כבדת משקל. אם בשגרה כך, בימי לחימה על-אחת-כמה-וכמה.

כדי להבין במה מדובר, פנה מגזין כתב 'שטורעם' לרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל ווייס, וביקש ממנו לשמוע קצת על מאחורי הקלעים.

מה הן הדילמות שמלוות את תפקיד הרבצ"ר?

"כדי להסביר זאת, אתה צריך להקדיש ימים ארוכים כדי לשמוע במה מדובר", אמר בחיוך – והמשיך, "אבל אם תרצה שאסביר לך על קצה המזלג, יש הבדל בין שגרה לחירום. בימי שגרה פועלת הרבנות הצבאית בשני מעגלים: מעגל השנה – קרי מועדי ישראל, חגים וימים מיוחדים שיש בהם הרבה מאוד דילמות; ומעגל החיים הנוגע לענייני אישות, ענייני שמחות בשני המובנים ועוד. אין תחום שהרבנות הצבאית לא נוגעת בו ויש הרבה ספרים שהרבנות הצבאית הוציאה בנוגע לשאלות של חיילים בשריון, חיל האוויר, חיל רגלים וכדומה".

"בחירום, הסוגיות מתרכזות בעיקר בנושא החללים, מטבע הדברים. כל העיסוקים האחרים קיימים אף הם, אבל בצל האירועים הקשים האלה. אתן לך דוגמא לדילמה מסוג זה: קבורת חללים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה היא דילמה גדולה: היכן קוברים אותם ואיך מסבירים את זה. בגדול – מבחינה הלכתית טהורה אסור לקבור גוי ליד יהודי, חד משמעי ועם שלושה סימני קריאה", הוא אומר בהחלטיות. "ההלכה מתירה לקבור בצורה כזו, רק באחד משני המקרים הבאים: או כשמקימים מחיצה עילית, או כאשר מייצרים מרחק של לפחות ארבע אמות בין קבר לקבר, ומבחינה מעשית זה כמו הבדל של מצבה בין מצבה למצבה. הפסיקה בנושא הייתה לי מורכבת משום שלא מצאתי בה פתרון שלא יחצין את ההבדל בין חייל לחייל ולשני הרעיונות הללו קיבלתי את ברכתם של גדולי ישראל בזמנו – הגר"מ אליהו, הרב אלישיב והרב עובדיה זכר צדיקים לברכה".

"הבעיה", מסביר ווייס, "נעוצה כאשר אדם מן השורה נכנס לבית הקברות ומבחין בהבדל בין קבר לקבר – דילוג או חומה – שואל את עצמו 'למה זה?' ומקבל תשובה ש'כאן קבור יהודי וכאן אינו יהודי'. כיוון שמדובר במלחמה שבה חיילים שנלחמו זה לצד זה ונפלו יחדיו אינם קבורים בצוותא, אנשים מאוד רגישים לעניין, אבל ברוך השם ההלכה ניצחה".

כשהרבצ"ר לשעבר אומר "ההלכה נצחה" הוא מתכוון להחלטתו לפתוח ב-43 בתי הקברות של הצבא חלקות של אינם יהודים. "הם קבורים במרחק מה משאר החללים היהודים וזה מושך פחות תשומת לב".

●

בתחום החללים יש דילמות נוספות: מה קורה כשמשפחה מבקשת שלא לערוך לוויה דתית? "בהלוויות הצבאיות יש אלמנטים דתיים: צידוק הדין, א-ל מלא רחמים ועוד. אולם יש משפחות שנפגשו לראשונה עם הצורך הזה בשעה הכי קשה שלהם, והם רחוקים מהדת כרחוק מזרח ממערב ולכן אינם מעוניינים בהלוויה עם אלמנטים דתיים. אני פסקתי, בניגוד לקודמי הרב גד נבון זצ"ל, שלא ניתן לכפות על משפחה שכולה הלוויה עם אלמנטים דתיים, משום ראיה כוללת של מה עלול להיגרם כתוצאה מכפיה על אנשים שנמצאים בשעתם הקשה ולכן פסקתי שאפשר לערוך לוויה ללא אלמנטים של מנהגים דתיים. אני מדגיש", הוא מבקש לשים לב להבדלים, "אם אני יכול לוותר על מנהג שאיננו דין תורה, אני מוותר עליו למען שלימות ואהבת ישראל; אך במידה ויש משפחה שדרשה לשרוף את גופת בנה ולא לקבור אותו, הרי זה בניגוד לדין תורה ובמקרים מסוג זה הטלתי ווטו ואמרתי 'בשום פנים ואופן לא'. בצבא יש רב ראשי ועל פיו יישק דבר. אין מצב כזה שרב צבאי פוסק ולא נשמעים לו".

מה עמד מאחורי הפסיקה כי אורן שאול והדר גולדין אינם בין החיים?

"מדובר בשני מקרים נפרדים לחלוטין: כמי שעסק בתחום אני חתום על סודיות, ולכן הדברים הבאים נאמרים על פי ניסיוני והבנתי מהעבר במקרים מקבילים: לאורון שאול הי"ד לא נערכה הלוויה אך מותו נקבע. זאת, כיוון שלא הייתה בפנינו גופה".

אז כיצד נקבע מותו? ובכן, "היהדות יודעת לקבוע מוות גם אין גופה, כמו למשל בסיטואציות של שדה קרב, שניתן להעריך האם החיילים נמצאים בחיים או לא; יש גם את העניין של 'משיח לפי תומו': המודיעין יודע לומר לנו משהו שמישהו אמר מאחורי קווי האויב בנוגע לחייל שאנו דנים בגורלו – ועוד כהנה וכהנה מדדים הלכתיים שיודעים לפסוק גם כשאין גופה בפנינו".

בנוגע לאורון שאול הי"ד, קובע הרב ישראל ווייס כי הגופה, "לעניות דעתי, נחטפה. ההורים בעיקרון לא היו צריכים לשבת 'שבעה', משום ש'שבעה' יושבים בשני תנאים: או כאשר יש לוויה וקוברים, או כשהמוסמכים לכך, במקרה דנן הצבא, אומר שאין סיכוי למצוא את הגופה. כאן הצבא אמר אחרת: הוא אמר שיעשה מאמץ להביא את הגופה ביום מן הימים. עם זאת, מבחינה רגשית היה עליהם לעצור את שגרת יומם כדי להבין את מה שקרה ולכן ייעצתי להם לשבת בבית ולקבל מנחמים, כפי שהם אכן עשו".

המקרה של הדר גולדין הי"ד היה אחר לגמרי, כי "חלק מהגופה אותר, בעוד חלק אחר נשבה. יחד עם זאת, החלק שמצאו היה כזה שמבחינה הלכתית הנשמה תלויה בו". ובמה דברים אמורים? "אם נניח היו מוצאים יד, אי אפשר להכריז על מותו של אדם, כיוון שהוא יכול לחיות בלי יד – אולם אם הרב הראשי לצה"ל קבע שהוא מת, כנראה שבמנהרה מצאו אבר שהנשמה תלויה בו ואני לא יכול לפרט מעבר לכך".

●

הרב ווייס מייעץ כיום לצבא בהתנדבות: הוא מבקר משפחות שכולות, עוזר בנושאים הלכתיים סבוכים, משתתף בהלוויות ועוד. "כל מה שאני יכול לסייע מניסיוני אני עושה. בנוסף, אני איש מילואים לא פעיל, כאשר התפקיד שלי הוא עוזר לרב הראשי הצבאי בעת מלחמה כוללת – מה שלא היה כעת".

בימים אלו מציין עם ישראל תשע שנים לתוכנית הגירוש מרצועת עזה.

הרב ווייס היה אז הרב הצבאי הראשי, ויש שרודפים אחריו עד עצם היום הזה בשל הנושא הזה:

מה הרב זוכר מהימים ההם?

"יש הרבה דברים שזכורים לי. זה רודף אחרי, זו הייתה תקופה מאוד קשה", הוא מתוודה, אך מבהיר: "הכול גובה על ידי גדולי ישראל" ומיד מביא דוגמא.

"שר הבטחון דאז היה שאול מופז. שנה לפני ההתנתקות, כשהתחילו לדבר על הנושא הזה, היו כמה וכמה משפחות מהגוש שאמרו 'לא נעזוב את הבית אלא אם כן ניקח איתנו את יקירנו הקבורים בבית העלמין בגוש קטיף'. שאול מופז ביקש ממני שאתן לו אישור להוציא את הקבורים עוד לפני ההתנתקות, אבל אמרתי לו שאני נוהג לפי ההלכה ולפי ההלכה מותר להוציא אדם מקברו רק במידה שהמקום מוגדר 'קבר שאיננו משתמר'. הרבה אנשים אמרו אז שאני מחבל ביכולת הפינוי ולא עושה את מלאכתי נאמנה, אבל לכולם אמרתי: 'אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים, אני נוהג רק לפי ההלכה. אף אחד לא מפנה את הנפטרים עד שכל התושבים מגורשים, אם וכאשר, כי רק אז זה לא ישתמר'".

"אגב", מדגיש הרבצ"ר בדימוס, "אין רב אחד בעולם, חרדי או דתי לאומי, ימני או שמאלני, שלא חשב שצריך להוציא את הנפטרים מקברם. על הפעולה הזו שעשיתי, שהיא קדושה וטהורה, ספגתי קיתונות של בוז, אבל אני לא מתחרט לרגע. נהגתי לפי כל כללי ההלכה ואני שלם עם עצמי".