כמו רוב ההורים הצעירים שאני מכיר, כאלו המנהלים תחרות סמויה מה תהיה המילה הראשונה של העולל הפעוט, האם תהיה זו המילה 'אמא' או שמא תהיה זו דווקא המילה 'אבא', כביכול יש בכך כדי להצביע על מידת אהבתו של הילד לאחד מהם. כן, בדיוק כמו אותם הורים, שלא חוסכים כל דרך יצירתית כדי להפעיל את מיטב קסמם ומרצם על התינוק המבולבל ומשננים לו חזור ושנן בגלוי ובסתר "תגיד א-בא!" או לחילופין "תגיד אי-מא!". כך גם אני לוקח חלק במלחמה הפסיכולוגית הבזויה הזו אלא שאני מנצל כל הזדמנות וכשאף אחד ל א רואה או שומע (ואני מאוד מקווה שאשתי לא תקרא את השורות הבאות….) אני דווקא משנן ליורש העצר "תגיד אי מא!" שוב ושוב.
על פניו זה בטח נראה ככניעה ללא תנאי וכשיתוף פעולה עם ה'אויב', אבל מי שניחן בראיה אסטרטגית מרחיקת ראות בודאי מבין שמעבר למשמעות הפסיכולוגית רגשית, למילה הראשונה אותה יהגה הפעוט קיימת גם משמעות מעשית ופרקטית עד למאוד, זו המשמעות המתבררת לנו בדרך כלל בשעה שתים וחצי אחרי חצות, כאשר בדיוק ברגעי החסד של השינה העמוקה והמתוקה ביותר, קול צלול ורם של תינוק עיקש ונחרץ בוקע את ערפילי השינה ודורש בתוקף – מוצץ, בקבוק, חיתול, יחס, תעסוקה, סיפור, שיר (מחק את המיותר).
או אז, ברגעים הקריטיים האלו, מתברר יתרונו הגדול של האסטרטג המנוסה שהשקיע בשינון המילה 'אימא' לשעון המעורר הקטן…. "אשתי היקרה", אני מלמל מתוך שינה והתהפכות לצד שני "קומי, הילד קורא לך"…
●
תינוקות מעירים את הוריהם באמצע הלילה כיון שעולמם ברור ופשוט מאוד: אבא ואימא חייבים למלא את כל צרכי בלי שום חכמות, כך הוא מאמין באמת בכל ליבו, ולכן כשהוא זקוק לדבר מה – קטן או גדול – הוא לא חושב פעמיים, ומבלי להשקיע בניסוח ומבלי לשים לב לשעה הוא פשוט פורץ בבכי וקורא להוריו "היי! אבא, אימא, חסר לי משהו, אני זקוק לדבר מה! אתם לא רואים?".
במוצאי שבת הקרוב נחל במנהג ה'סליחות' בו אנחנו קמים בחצות הלילה (טוב, לא ממש, בבית הכנסת ב'סי אנד סאן' חצות נופל איך שהוא בשעה עשר בלילה…), באים לבית הכנסת ומתפללים לאבינו שבשמים לסליחה ומחילה ולשנה חדשה טובה ומתוקה יותר.
תפילת הסליחות היא התפילה בה לרגע אנו חוזרים אל הפשטות והתמימות ואל האמונה בלב שלם שהקב"ה אחראי לכל מחסורינו בדיוק כפי שאבא ואימא אחראים למחסוריו של התינוק הקטן. ולכן אנו מעיזים להעיר אותו באמצע הלילה, לבקש שוב את סליחתו, ולהזכיר לו – ולא פעם בליווי בכי מתפרץ – שבניו חסרים וזקוקים לדבר מה.
אלא שאנחנו כבר איננו תינוקות, וכשאנו קמים באמצע הלילה סל הדרישות שלנו לא כולל רק בקבוק או מוצץ = פרנסה, בריאות, ושאר בקשות גשמיות. סל הדרישות שלנו מכיל גם ובעיקר בקשות רוחניות, לזכות לשנה של קרבה לקב"ה, לשנה בה נצליח מעט להתעלות ולהתקדש, לחיות חיים של משמעות, ולהיות טובים יותר.
"במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה, הט אזניך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מתוך הסליחות).
| הכותב הוא שליח חב"ד באזורי חן, תל-אביב |
