בית חב"ד שערי תקוה

יהלום 25, שערי תקוה

050-7377060

הרב ירון בבלי

לא להתבייש לבקש סליחה

אנחנו אוהבים להיות צודקים וגאים, לא חייבים דבר לאיש. עצם נכונותו של אדם לבוא לסליחות ולהרגיש שאינו בסדר - יש בה מידה רבה של היטהרות

חודש אלול כולו נקרא חודש הרחמים והסליחות. בקהילות ספרד כבר אומרים סליחות מראש-חודש אלול, אולם בקרב קהילות אשכנז מתחילים באמירת הסליחות במוצאי השבת הזאת. לכן השבת נקראת – 'שבת סליחות'. בחצות הלילה נתכנס בלבבות רוטטים בבתי-הכנסת ונאמר:

"לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים. מה נתאונן ומה נאמר? מה נדבר ומה נצטדק? נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך, כי ימינך פשוטה לקבל שבים. לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך… נא אל תשיבנו ריקם מלפניך".

המילים הללו מבטאות בנוסח הקולע ביותר את תחושות ליבנו, בבואנו לבקש סליחה ומחילה מבורא-העולם על מעשינו בשנה החולפת. כל לב יודע מרת נפשו, כולנו יודעים כמה אנו רחוקים מן היעדים שאליהם היינו צריכים להגיע. עברה שנה שלמה, ואנו מה עשינו? והנה בא הרגע להגיש את הדין וחשבון…

סליחה אין-סופית

מי שכבר חווה תחושה זו פעמים אחדות, עשוי להרגיש אי-נוחות מעצם מעמד הסליחות. הרי לפני שנה ושנתיים ושלוש עמדנו באותו מקום, ביקשנו, הבטחנו, הצהרנו על דף חדש, הפצרנו למחוק את העבר. והנה אנו שוב פה, עם אותן משובות, אותם חסרונות, אותו סיכום עלוב של שנה תמימה. וכי אין בנו בושה לבוא ולבקש שוב מחילה וסליחה?

זו תחושה טבעית ובריאה (אבוי למי שאינו מרגיש כך), אלא שבזה הקב"ה נבדל מבני-אנוש: אדם, אם נפגע פעם אחת וסלח, ואחר-כך פגעו בו שוב – יתקשה לסלוח שנית. ודאי שיכבד עליו לסלוח בשלישית וברביעית, ובשלב מסויים יסרב בכל תוקף לסלוח. אבל הקב"ה אינו נוהג כן. מאחר שהוא אין-סופי, גם מידת הסליחה והמחילה שלו אין-סופית. הוא יכול לסלוח פעם ופעמיים ושלוש וארבע – עד אין-סוף. אם רק באים אליו בלב שלם, מתוך חרטה אמיתית ותשובה שלמה – יסלח וימחל.

להתבייש צריך, לחוש כלימה על ההחלטות שלא עמדנו בהן – חייבים, אבל להתייאש אסור. גם מי שנכשל שמונים שנה יכול לפתוח דף חדש, לתקן מעשים, לזכות לסליחה ולמחילה שלמות מאת הקב"ה, שהוא "רב לסלוח".

הבקשה מטהרת

יש מידה מסויימת של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. אדם אינו אוהב להרגיש אשם, לחוש שהוא חייב לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים וגאים, לא חייבים דבר לאיש. עצם נכונותו של אדם לבוא לסליחות, להרגיש שאינו בסדר ושיש לו על מה לבקש מחילה – מפחיתה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי.

המכשול המרכזי שמונע מאיתנו להיות טובים יותר הוא ה'אגו', תחושת האנוכיות. לו היינו מרגישים פחות את ה'אני' שלנו, את האינטרסים והמאוויים שלנו, היה קל לנו לפעול על-פי הערכים שאנו מאמינים בהם ולוותר על הנאות-רגע למען ערכי-אמת. לכן חלק חשוב בתהליך התשובה הוא לכופף את ה'אגו', לדכא את תחושת האנוכיות. אמירת הסליחות היא מרכיב חשוב בתהליך זה.

אלא שהמינימום הנדרש הוא לחשוב על מה שעושים ועל מה שאומרים. לא מצוות אנשים מלומדה, לא מלמול מילים כדי לצאת ידי-חובה. חסידים ואנשי מעשה נהגו להגות לפני אמירת הסליחות בדברי חסידות המעוררים את הלב, כדי להרגיש באמת מה צריך להרגיש אדם העומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ומבקש ממנו סליחה.

כשניגש כך לאמירת הסליחות, מתוך תחושת היטהרות ואהבת-ה', ודאי נזכה לסליחה ולמחילה ולכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד בישראל. באדיבות: מרכז צעירי חב"ד בישראל.

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת

דילוג לתוכן