בית חב"ד שערי תקוה

יהלום 25, שערי תקוה

050-7377060

הרב ירון בבלי

עליה תמידית

אתה מבין שיש לעלות שליבה בסולם אבל אין כוח. הראש מבין שיש להתקדם, אבל הלב רק רוצה קצת שקט • זווית אישית עם הרב זלמן וישצקי, שליח הרבי בבאזל שוויץ,

לפעמים אני חש שהחלק הכי קשה בעבודה האישית, עבודת המידות והצמיחה האישית והרוחנית, היא הדרישה הטבעית להמשיך ולעלות.

לפעמים כשנמצאים בתחתית הבור ומטפסים ומטפסים עוד ועוד, יש תחושה של הישגיות. בפרט אם מביטים לאחור ורואים איפה היינו ולאן הגענו, יש תחושת סיפוק נהדרת. אבל אז, מבט אחד קדימה מבהיר לנו שיש עוד דרך לעשות, וזה לא פעם רגע מאוד קשה. יש רצון לשבת במקום קצת, לנוח קצת בשלוה. אבל לא, החיים בכלל והחיים הרוחניים בפרט מציבים דרישה להתקדם קדימה.

אנחנו חיים בתקופה שכולם מחפשים להתקדם. מלאה הארץ מאמנים וקאוצ'רים בכל תחום. עושה רושם שלכל סוגי המאמנים יש עבודה וזה סימן טוב, סימן שכולנו בסך הכל רוצים להיות טובים יותר. טובים יותר בעבודה או בזוגיות, אולי בחיים האישיים או בקשרים החברתיים ומעל לכל, בעבודה הרוחנית של התורה והמצוות.

מי מבין הקוראים שכבר עושה עבודה עם עצמו, ודאי מכיר את הרגע הזה שבו אתה מבין שיש לעלות שליבה בסולם אבל אין כוח. הראש מבין שיש להתקדם, אבל הלב רק רוצה קצת שקט.

על הפסוק בפרשת וישב בו נאמר לתמר ״וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה״ תמה רש"י על השימוש בביטוי 'עלה' ביחס לעיר 'תמנתה' ומביא ציטוט מספר שופטים על שמשון הגבור המבטא ירידה ביחס לאותה עיר, שנאמר "וירד שמשון תמנתה". בעקבות זאת קובע רש"י, שהעיר תמנתה "בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן". כי כשעיר בנויה על צלע הר, הרי שהגרים בה יודעים שיש רק שתי אפשרויות להגיע אליה או אפילו ללכת בה והם: או עליה או ירידה, אי אפשר סתם כך ללכת. הירושלמים מבינינו ודאי יודעים על מה אני מדבר.

בתורתו של הרבי מליובאוויטש, אחרי הביאורים הרציונלים הנפלאים על דברי רש"י, יש חלק שנקרא 'יינה של תורה', חלק הסוד, ובו הוא מבאר את הדברים על פי חסידות. ובכן, בלקוטי שיחות חלק י', אחרי הביאור על דברי רש"י מביא הרבי את ה'יין' שיודע להוציא סוד ומסביר שבעצם כולנו חיים בתמנתה, כולנו חיים כל הזמן על צלע של הר, כך שיש לנו רק שתי ברירות, או לעלות או לרדת, אין מצב ביניים.

אני מנסה לזכור את זה כל אימת שאני נדרש לעלות שליבה בסולם הצמיחה האישית ואין כוח להתקדם ויש רצון לבבי להישאר קצת תקוע, לזכור שאני מתהלך על צלע הר, ואם אני לא עולה, בהכרח שאני יורד.

זה קשור גם לחנוכה הקרב ובא, בטח שזה קשור, כי בחג החנוכה אנו מדליקים את הנרות לפי דעת בית הלל 'שמוסיף והולך'. לא מסתפקים בכמות הנרות שהדלקנו אמש, אלא כל יום מוסיפים עוד נר. מעלין בקודש ולא מורידין.

שבת שלום וחג חנוכה שמח ומאיר.

הרב זלמן וישצקי, באזל, שוויץ.

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת

דילוג לתוכן