ימים אלו של ימי בין המיצרים, בהם אנו זוכרים ומזכירים וחיים מחדש את חורבן בית המקדש והתחלת הגלות בה אנו נמצאים עד בוא מועד הגאולה בקרוב ממש, מביא בכנפיו את שאלת ה"למה?"
אומנם, יהיו שיצטטו את התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצינו…" אך במבט עמוק יותר נגלה שכבר בברית בן הבתרים "הובטחה" הגלות לאברהם אבינו, רבים הם הפסוקים בתנ"ך ומדרשי חכמנו ז"ל, המלמדים אותנו כי הגלות היתה צפויה ו"מתוכננת על-ידי קורא הדורות מראש. למטרה ותכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על חטאים.
הכוונה היא לדרגה הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלימה, דרגה שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.
ומשום כך יכולים אנו למצוא בתוך האבל על החורבן פרדוכס, סתירות ושאלות לרוב, ולדוגמא : חכמנו אמרו לנו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" ועם זאת מלווה אותנו הנבואה בזכריה ה’ ; "כה אמר ה’… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים". – כלומר, האבל הוא זמני, לאמיתו של דבר הינו יום חג ושמחה.
אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש, ובו זמנים מספרים לנו חז"ל כי בו ביום נולד מושיען של ישראל – המשיח.
השליש הראשון של חודש אב מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי בורא עולם: "נחמו נחמו עמי", ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.
לא לחינם נקרא החודש בשם "מנחם אב", לאמור : האב, הקדוש ברוך הוא, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.
אך, כאן יכולים אנו לשאול, מה עניניה ומה תוכנה של נחמה זו – נחמת הקדוש-ברוך-הוא לישראל!
כאשר אדם מנחם את חבריו על כל צרה שלא תבוא, הרי האדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה, ולכן, הוא לפחות משמיע באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולהפיג צערו, אך, לגבי בורא העולם, מה טעם יש בנחמתו של הקדוש-ברוך-הוא, כאשר הוא הרי יכול פשוט להוציא אותנו מן הגלות לגאולה.
אין זאת, אלא, שגרעין הנחמה והגאולה טמון בחורבן והגלות עצמו.
משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים. אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בהיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השארה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באוירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכשרונותיו הגדולים,
כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא ימצא את עצמו" ויבטא את מהותו האמיתית, לאחר מכן כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הניצחון הרוחני , יווכח מה הועילה לו שליחותו לגלות והתרחקותו מבית אביו.
כאשר אנו, בני ישראל, "נמצא את עצמנו", גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים. ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבהפך הצער, ונגלה כי הגלות היא שלב לגאולה.
כיום, כאשר עומדים אנו על סף הגאולה, כאשר כל הסימנים מעידים שהנה הנה משיה בא, יותר מאשר אי פעם מחובתנו להשתדל להוסיף עוד ועוד הקיום והידור בתורה ומצוותיה עד שנזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.
