למרות הכל, נמשיך הלאה

למשפחות רוזנברג והולצברג היקרות שיחיו

אני לא אחת שיש לה כישרון מיוחד בכתיבה ובכל זאת אני רוצה כתוב את הרגשות והניחומים שלי.

הורי הם שלוחים של הרבי באירופה וכך גם אני.

כשקראתי בהתחלה שליד בית חב"ד בהודו היו פיצוצים עוד לא חשבתי לעצמי כלום. כמו כולם אמרתי פרק תהילים וחיכיתי שיתפרסם שהכל בסדר ורק לא הצליחו ליצור קשר. אבל כשבוששו לכתוב שהכל בסדר וכתבו ההיפך, כבר התחלתי לדאוג. חששותי התאמתו. מהרגע שבו שמעתי שהשלוחים חטופים בית חב"ד, החיים נהפכו להתנהל סביב החדשות.

בין שעות הוראה מצאתי את עצמי כל היום חושבת על אותם שלוחים מסכנים. האמת שלא ממש עכלתי את מה שקורה, זה היה נראה כזה לא מציאותי. בבוקר הבא אמרתי עם הכיתה שלי פרק כ' בתהילים, והסברתי להם בקיצור את המתרחש ועל זה שה' לא משיב תפילות של תינוקות ריקם (הם בכיתה ד'). הם הבינו ובאמת אמרו את הפרק עם כל הלב ואני הרגשתי שהולך להיות כאן איזה נס. הרי כיצד יוכל ה' לעמוד מול תפילה כזאת של ילדים קטנים?!?! גם בשעה של אחר הצהריים אמרנו תהילים. וגם בבוקר שלמחרת. כל הזמן עקבתי אחר החדשות והם לא היו טובות.

כמו שציינתי, אני מאירופה ולכן לא שמעתי את החדשות המרות לפני שבת ונכנסנו לשבת עם הרגשה מוזרה מאד. אבל שבת זה שבת והמשכנו להתפלל ולקוות שהכל יהיה בסדר איכשהו ושה' יעזור כי פשוט לא האמנו שיכול להיות אחרת.

כשיצאה השבת אני לא מיהרתי להיכנס לחדשות. חששתי לגרוע מכל. אבא שלי פתח את המחשב ותוך שניה אחי בין ה-7 נכנס לסלון והודיע ”השלוחים נפטרו". המילים כל כך צרמו ופשוט לא הייתי מסוגלת להאמין. רצתי למחשב כדי לקרוא את זה במו עיני ובאמת הגרוע מכל אכן קרה. מה?!?! הכיצד?!?! הייתי כל כך מבולבלת והדמעות החלו לזלוג מעיני כמו נהרים ונחלים. כל הבית עטף אבל כבד. הרגשה מוזרה הייתה באוויר שכן אנחנו לא מכירים את הזוג הזה ובכל זאת ההרגשה היא כאובדן של בני משפחה!

אבל החיים חייבים להמשיך ואכן עוד באותו לילה, במוצ"ש, כמה שעות אחרי הבשורה, כבר המשכתי בעבודת השליחות שלי כשבראשי כל הזמן אותם תמונות מזעזעות של זוג השלוחים שכל כך מסר את נפשו.

ביום שלמחרת ובשאר הימים הבאים כל הכיתות בבית-הספר היסודי לקחו על עצמם החלטות. אני נתתי להם שיעור חיזוק שבעצם נועד יותר לעצמי, אבל זה היה טוב. הם ממש קלטו את המסר שאנחנו לא יכולים להבין את דרכי ההשגחה. סיפרתי להם על אותו ילד שרואה את אביו על שולחן הניתוחים וחושב שהורגים לו את אביו, ועל ילד שהולך עם אביו לרופא שיניים ולא מבין איך אביו נותן לו כך לסבול. הם הבינו את המסר וקיבלו על עצמם החלטות. אחד לקח על עצמו לתת יותר צדקה ושניה לקחה על עצמה לשמוע בקול אמא. הרגשתי שלמרות הכאב העז חייבים להמשיך ושזהו הדבר הנכון.

ביום שלישי החלטתי לקחת חלק בלוויה. מאחר ולא יכולתי לבוא לארץ השתמשתי בטכנולוגיה וממש כאילו הייתי שם. אמרתי עם כולם את הפרק תהילים של הרבי ובכיתי עם כולם. אוי…זה ממש כאב.

הבכי שיוצא פשוט יחד עם כמות השאלות שצצות זרם החוצה ללא מעצור. כל מי שנוכח שם גם הוזיל דמעות ואני חשבתי לעצמי… ריבונו של עולם, בשביל מה?!?!? מה הפירוש של הפסוק ”שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?!?! כל השאלות שכולם שואלים עלו גם לי בראש.

אבל כל חסיד יודע תוך תוכו שלבכות זאת לא הדרך, גם לא לשאול שאלות. ובאמת הבכי נרגע והמשכתי לפעול. היו לנו כאן התוועדויות התעוררות וניהלתי כמה שיחות טלפון עם חברות. וברגע שחייבים לחזק אחרים, מתחזקים!

אני קראתי סיפור בספר של ר' מענדל פוטרפס והחלטתי לכתוב את זה כאן… כי מי כמו חסיד כזה גדול יכול לנחם אותנו?!?! אז הנה מה שהיה כתוב בספר, (עמוד 86) :
בימים שאחרי ג' תמוז, ההעלם הנורא שלא רואים את הרבי, כשראה את פני התמימים נפולים וחש שהם מדוכאים ואינם מוצאים נוחם, חזר על הסיפור שסיפר פעמים אחדות בהקשרים אחרים:

בימי הצאר ניקולאי העמידו חייל לשמור על אנדרטה במרכז העיר. הימים היו ימי חורף, הקור היה עז, והשלג כיסה את עין הארץ אך החייל נשאר לעמוד על משמרתו עד שקפא מקור והתמוטט. חבריו הבהילו אותו מהר לבית-הרפואה, ולאחר מאמצים רבים השיבו את נפשו.
כשהחזירו את החייל ליחידתו, סברו כל חבריו, שהמפקד יציין אותו לשבח, אך המפקד העמידו לדין ופסק לו עונש מלקות, תוך שהוא מנמק את בפסק הדין: עצם המחשבה שזכית להיות חייל הממלא את הוראות הקיסר, היתה צריכה לחמם אותך ולא לתת לך לקפוא בחוץ!!!

כך גם אנחנו! עצם זה שאנחנו חיילים של הרבי ואנחנו יודעים שהרבי לא עזב את צאנו, עצם זה אמור להשאיר בנו חיות וכוחות..

בשיחה אחת שאלה אותי חברה ”תגידי, אז איך אפשר עכשיו לצאת לשליחות באותה רוח?!? זה נהיה מפחיד!"

אבל אני עניתי אחרת ואני חושבת אחרת רק מאז שקרה אותו אסון נורא!

אני לא זוכרת את התקופה שאחרי ג‘ תמוז, כי הייתי אז מדי קטנה, אבל אני חושבת ששני המצבים האלה די דומים. אחרי ג' תמוז אנשים לא מצאו נוחם ולא היה כל-כך מי שינחם כי כולם היו שקועים בתוך הבוץ הזה יחד! אבל היו המשפיעים והמזכירים של הרבי שניסו לדובב. מה שמפליא אותי זה: 

איך?!?! איך השלוחים חזרו למקומותיהם והמשיכו את הפעולות שלהם?!?! איך היה להם כח?!?! מאיפה?!?! הרי הרבי תמיד דירבן, התעניין, עודד, חיזק… פתאם כאילו פסקה המשענת הגשמית, הבשרית. כביכול רק, כי הרי ברור לנו כשמש שהרבי איתנו בכל שלב ושלב.

כאן, במקרה הזה, זה זוג שאני לא מכירה ולא שמעתי עליו עוד אף פעם. ואם זה כל כך צרם וכאב לי אז כל שכן וקל וחומר אצל רבי שהוא מנהיג הדור!
 
אז אם אותם שלוחים הצליחו להמשיך בעבודתם על אף שהיו כל-כך רגילים לשאול את הרבי על כל פרט ופרט ממש ולקבל תשובות ברורות ומיוחסות אליהם, אז מי אני ומי אנחנו, הצעירים, שניקח את האירוע הזה כתירוץ כדי לא לצאת לשליחות?! מי אנחנו?! אם הם עשו את זה אז גם אנחנו נצליח!! 

יהי-רצון שנזכה להמשיך בשליחות שלנו ונביא כבר מספיק אור לעולם כדי שמשיח יתגלה ואז יעלמו כל ההעלמות והסתרים ויהי עולם שכולו טוב הנראה והנגלה.